RelatioNet ST YE 30 LO PO

יהודה שטרנפלד

2006-10-17T14:32:00.000-07:00

RelatioNet ST YE 30 LO PO
Sternfeld Yehuda שטרנפלד יהודה

Interviewer:

Chen Maor & Omer Nimni
Telephone: +972-972-09-0000000 Fax: +972-972-09-0000000
Mobile: +972-972-052-3333333 Email: coolcm@gmail.com
Address: Israel, Petach Tikwa

Survivor :

Code: RelatioNet ST YE 30 LO PO
Family Name: Sternfeld First Name: Yehuda Middle Name: Lib
Father Name:Mose Volf Mother Name: Ita
Birth Date: 1930
Town In Holocaust: Lodz Country In Holocaust: Poland
Profession (Main) In Holocaust: Profession
Address Today: Petach Tikwa

תקציר קורות חיים:

נולדתי בלודז' 1930 לבית חם, למשה וולף ואיטה שטרנפלד.
היינו שבע נפשות במשפחה: אבי, אימי, שתי אחיותי, שני אחיי ואני.
נולדתי ברחוב שבינטגו יקובה sw.jakuba (יעקב הדתי) 16.

למשפחתי הייתה תחנת קמח שהיינו בשותפות ליד ביתינו, תחנת הקמח הייתה בית גדול של שלוש קומות.
איניני זוכר אם הלכתי לגן ולאחר מכן הלכתי ללמוד בשלוש כיתות.
כשהגעתי לגיל 7 בערך ערכו פשיטת רגל בתחנת הקמח, דודי איבד רגל בתחנת הקמח כשנכנס בגלגל, למשפחתנו לא הייתה קופת חולים שתכסה את הפציעה, ומשום כך אבי היה צריך לתת את כל רכושו לדודי.

לאחר מכן התפרנס אבי בתחנת גריסים קטנה, ובתחנה לקמח מצה עד שנכנסנו לגטו.
ביתנו היה קרוב לגטו ומשום כך כשנכנסנו פנימה לגטו הפכו את ביתינו לבית חרושת לשמן כנראה.
כשנדחסנו לגטו עברו לגור עימנו 20 איש מבני משפחת אימי וגרנו 20 איש בחדרים, בנוסף גרו עימנו אנשים עשירים.
לפני שסגרו את הגטו הגדול אחי עזריאל שהיה בן 18 נסע לביאליסטוק שהייתה בגבול בין רוסיה לשטח הגרמני הכבוש, כולם רצו לביאליסטוק כדי לעזור לעם הפולני הנכבש ומאז לא שמענו ממנו יותר.
כשפרצה המלחמה אחי חיים בן 16- 15 יצא לוורשה כדי להציל את וורשה, כולם הלכו להציל את ורשה ומאז לא שמענו ממנו. כך החלה להצטמצם משפחתי הקרובה.
משפחתנו נכנסה לגטו והרעב התחיל להיות גדול. אבי קיבל עבודה בחלוקת תפוחי אדמה, לחלק מזון, משום שזה היה המקצוע שלו גרנו ברחוב זגיירסקה 76.

מראה רחוב בגטו לודז

רחוב רחוב זגיירסקה - לפני ואחרי הפינוי

רומקובסקי, זקן היהודים, אהב ילדים ומשום כך הוא פתח כפר נוער שקראו לו "מרשין".
הגעתי לכפר הנוער, כפר ילדים כשהייתי בן 10, באותו זמן היה חורף קשה, לא היו דברי הסקה ובלי דברי הסקה לא יכולנו לחיות, הטמפרטורה בחוץ הייתה 30 מעלות מתחת לאפס, קור אימים, כפר הילדים הוקם בסוף הגטו.
לקחו מספר בתים ולכל קבוצה בנו בית.
למעשה לא היו לנו אמצעים לחימום, משום כך הלכתי לפרק גגות של בתים פולנים.
בפולין כשבונים בית על בגג שמו אדמה ואז עצים ושוב אדמה ועצים כדי לבודד. הבתים הפולנים היו רכוש גרמני וכל מי שגנב רכוש גרמני מקבל תלייה לכן פירקתי את הגג והבאתי את העצים שפירקתי וחיממתי אותם במשך שעתיים כדי שיהיה חם וכדי שהילדים יוכלו להירדם.
בנוסף לא היה אוכל ולכן גנבנו ירקות מחלקות אדמה של היודנראטים, כל יודנראט קיבל אדמה, ומשם גנבנו כרוב וכל ירק שהיה. בצורה כזו העברנו את החורף הכבד,ובקיץ המצב היה יותר טוב.
כשהייתי בן 10 וקצת אני הייתי אחראי להביא מהמטבח איזו חתיכת לחם מרוחה בקצת דבש ותה עם מים חמים, ובארוחת צהריים חילקו מרק.
כשהיינו במחנה לימד הרבי, אותי זה לא עניין,לא באתי כדי ללמוד, מה שעניין אותי הוא האוכל, תמיד חשבתי רק על חשיבות האוכל כדי לשרוד.

מרישין-

marysin

התחלתי לשמוע שמועה מפה ועד העולם הזה שהולכים לקחת ילדים מהגטו, משום כך כל ילד שהייתה לו משפחה חזר למשפחתו, ואני חזרתי למשפחתי, המשפחה הייתה יותר חשובה לי מאשר האוכל.
כשחזרתי ממחנה הנוער ראיתי את ביתי כל המזרונים היו על הרצפה, ומיטות העץ העבה שהיו לנו היו כשרידי עפר כי שרפו אותם.

קיבלתי הודעה כדי לעבוד בבית חרושת שבו עושים מפרזנטים תרמילים לגרמנים שם עבדתי קרוב לשנה, קיבלתי שם את המרק היומי וזה מה שהצליח להחזיק אותי.
אבי קיבל עבודה לאחר שהצטיין בלחפור בורות במקום שבו מחלקים מזון, פרודוקטים.
הוא קיבל הקצבות של כ-30 תפוחי אדמה, קמח, שמן וכו' לחלוקת מזון.
אחד הדברים החשובים שהיו לי בגטו הייתה המשפחה,

חום המשפחה שהיה יותר חשוב מאוכל שכשאבי עבד בחלוקת מזון, צורה זו הפכה את המשפחה למלוכדת.

במאי 1942 מת אבי ולאבי נתנו כבוד למת, לקחו את גופתו לבית הטהרה ואז קברו אותו בבית הקברות, לעומת אנשים שלא היו להם משפחות שנפלו ברחובות ומתו ולא היה מי שיקבור אותם.

חלקת הקבורה של הגטו בבית הקברות במרשין

אני קיבלתי את מקום העבודה של אבי להיות שליח של מזון.

השליחות לא הייתה כמו היום שהיו טלפונים ופלאפונים, הייתי צריך לתלות ולחלק מודעות בעזרת טוש במשך תקופה של שנתיים וחצי.
באותה שנה אוגוסט 42 ערכו אקציה, באותו זמן אני ואחותי עמדנו בתור כדי לקבל תפוחי אדמה, אמרו לנו לא לחזור הביתה. כשחזרנו הביתה יום למחרת, שום דבר לא היה, הבית היה ריק, את אחותי ואת אימי לקחו, ואני ואחותי למזלנו לא נלקחנו.

גירוש יהודים מגטו לודז לחלמנו 1942

יום למחרת האקציה הלכנו בבוקר לעבוד כרגיל, משום שהעבודה הייתה המרק, המזון כדי שנוכל לשרוד, וכך נמשכו החיים שלי בתוך הגטו.
בתוך הגטו נשארו בסך הכל אני, אחותי, דוד שהיה לו ילד ואשתו.
כשחזרנו מהעבודה אם יכלתי להתרחץ רחצי את פניי בעזרת קצת מים, והבילוי היה לראות את המשפחה ולחזור, לשהות איתם את קצת הזמן, ולחזור, לפעמים היה חימום ולפעמים לא.
מציאות זאת החזיקה אותנו עד אוגוסט 44.

אז באוגוסט הייתה שמועה שהרוסים מתקרבים, ושרוצים להעביר את המפעלים למקומות אחרים.
ואז בסופו של דבר נלקחנו אני ואחותי ברכבות לאשוויץ.

שם באשוויץ ברמפה מנגלה ערך את המיון, ושם היה שביל קטן ליד הרכבת, אנחנו הגענו בלילה לאשוויץ, פתחו לנו את הדלתות והוציאו אותנו בצעקות,נביחות כלבים, לחץ ובפחד רב ושם העמידו אותנו.
הסתכלתי וראיתי שאשוויץ לא כזאת גדולה כמו שתיארו אותה.
כשהגענו לאשוויץ נכנס בחור לודז'אי שקראו לו מוישה חוסיד שאמר מילה אחת שאני זוכר: "מתחת לשמונה עשרה אף אחד לא חי פה".
כשעברתי ליד מנגלה ברמפה ראיתי שרוב הנערים ששאלו מה גילם, אמרו שהם בני שמונה עשרה וקיבלו סתירה, אני אמרתי שאני בן 17 ואיך שהוא עברתי את האקציה, ומאז לא ראיתי את אחותי.

סלקציה ברמפה במחנה ההשמדה אשוויץ בירקנאו 1944

אנחנו על הרמפה במחנה ההשמדה אשוויץ בירקנאו 20.6.2006

כשנכנסנו לאשוויץ נכנסנו לצריפים של סוסים,בעיקרון את צריפי הסוסים חיממו את הצריף בצריף שלנו לא היה שום אמצעי.
אצל הגרמנים היה חוק שבשעה 5 בבוקר זורקים את האנשים מן הצריפים, וכך הם עשו.
בצריף שלנו עמד איש הזונדרקומאנדו שהתחיל לנאום ואמר: "חברה תתנו את הדברים הקשים את הדברים הרכים", מה שחשב בחור זה היה על הברילאנטים והכסף זר כל הרכוש להוציא החוצה, אם לא מי יודע מה יהיה, והאנשים נתנו לו את מה שהיה להם.

כשהיינו בצריף קיבלנו רק סמרטוט, גופיה דקה,מכנסיים, ישנו על הרצפה,לא על דרגשים ולא היו מזרונים,ושמיכות ובאוגוסט היה בפולין קור אימים, שעה חמש בבוקר, לכן כדי להתחמם הייתי צריך לסחוב סמרטוט על הרצפה כדי להתחמם.

צריף שבו ישנו על הרצפה במחנה ההשמדה מידאנק

כשנזרקנו החוצה לא היו תנורים משום כך ראיתי בבוקר מעגלים של 500 איש ובו כל אחד חימם את השני כדי שיהיה חם, מה שהיה הכי גרוע הוא מישהו שלא הצליח להיכנס פנימה כי בחוץ היה קר ושם התחממו , במשך שעתיים עמדתי וראיתי עיגולים של 40-30 אלף איש במשך שעתיים, ולא יכולתי לזוז לכן עמדתי במקום,כל אחד ניסה להידחס בשני , זה היה החימום של חמש לפנות בוקר.
מדי יום בתוך המחנה היו אקציות בנוסף לאקציה ליד מנגלה.
האוכל היה דל מאוד, וכשהביאו אוכל הביאו לצריף 40-30 כיכרות לחם בשמיכה, בן דודי המבוגר אמר לי: "לייב(יהודה), תסתכל לחם" ואז קפצתי ותפסתי לחם, אילו היו רואים אותי היו תופסים אותי. לא נשאר לי כלום ביד, וכולם קפצו על הלחם כמו עכברים שתופסים ובורחים .
אני הייתי ילד קטן ואף אחד לא לקח אותי לעבודה, ורציתי לצאת מאשוויץ, רציתי לדעת איך יוצאים, כל יום בוחרים אנשים לעבודה, ואני הייתי בסך הכול בן 14- 14 וחצי אבל נראתי בן 10 אכשיהו.
הייתי באשוויץ בירקנאו במשך שלושה שבועות, וכל יום היה הפחד שיקחו אותך. בלילה היית רואה את העשן מהארובה, לא ידעתי מה עושים שם , לא ידענו שיש שם משרפות, והזונדרקומאנדו היו אומרים: "עולים לשמיים, ארובה לעלות לשמיים", הרגשנו את הריח.

איכשהו נכנסתי לטרנספורט ועזבתי למחנות דכאו.
הגעתי לאחד המחנות של דכאו, שם אנחנו צריך להיזהר לא להביא מחלות 21 יום(ימי טוהר),

עבדתי שם לא יודע חודש ימים עד שחיסלו את המחנה בסוף.העבירו אותי ממחנה למחנה ולמחנה ששם היה הכי גרוע היה תמותה, במשך 3 חודשים 800 מתו איש חצי מחנה

ושוב ב-20 לרביעי קראו לי ורשמו אותי והיה חורף קר וכדי שיהיה לי חם שמתי סמרטוט על האוזניים.

בסילבסטר הרי כולם שיכורים, הגרמנים, ועוזריהם הוולסטוצים חגגו ,השתכרו, רצו שעשועים, קראו לי עם המספר ונתנו לי 25 על התחת, מ- 25 על התחת לא יוצאים חי ולא פתחתי את הפה, אמרתי להם: "תרביצו כמה שאתם רוצים", חברים שלי תפסו אותי, ניקו אותי, שמו לי קומפרסים, והגרמני אמר לחברים שלי להביא לי חצי לחם וחצי פרוסת נקניק. את המחנה חיסלו ומי שהוביל אותנו לעבודה היו חיילים בני 65 , ולקחו אותנו לדכאו, בדכאו, בשם בדכאו היינו שלושה שבועות. יום אחד לקחו אותנו לעבודה במינכן, ובנות הברית פוצצו את הרכבת וברכבת היו בלות(ערימות) של טבק, ומה אני עשיתי ברגע שאני רואה את זה, לקחתי כמה עלים ושמתי על הבטן אולי זה יתן פעם אוכל. הביאו אותנו למחנה נידלוף ושם קבילתי טיפוס ומשום כך הביאו אותי בחזרה לקאופבריין, כדי לגמור את החיים.

מחנה דכאו

שם בקאופבריין היו הרבה רוסים והם הרגישו שיש לי טבק, והם אמרו לי:"דוואי טבק(תן טבק)", ומה אני יכול להגיד להם תביאו אוכל והם אמרו אין בעיות, הם הביאו לי בשעה 2 קציצות ואני מסתכל על זה ואומר לחברי ינקל ששכבנו זה ליד זה: "ינקל אל תאכל", הוא אמר לי: "אל תיגע בזה", פתחתי את הבטן ונתתי להם את הטבק, ואמרתי מחר ממילא יעשו מאיתנו קציצות.

וכך הצלחנו באיזו שהיא צורה לשרוד עד ה- 20 לאפריל, כשהאמריקאים נכנסו לרנספלד ושחררו את המחנה.

המלחמה לשרוד עוד לא נגמרה, האמריקאים הביאו אותנו לבית של גרמנים שם שקלתי 26-28 קילו, שק עצמות, הייתי מאוד רעב וכל מה שנתנו לי לאכול אכלתי, שם היה רופא יהודי מארצות הברית שנתן הוראה לא לאכול דברים שומניים, וקיבלנו מחלות(דיפטריה).

הבנתי שאין לי מה לעשות שם ילדים לא יכולים להישאר עם מבוגרים.

שמענו שבמינכן הבריגדה, לא ידענו אז מה זה בריגדה, חיילים מארץ ישראל אוספים נערים כדי להביא אותם לארץ ישראל.

פולין באותו זמן, ולא היה מה לחזור לשם ולכן הגענו למינכן ומשם העבירו אותנו לאיטליה לבית הספר בסנטה מריה "אודים", שם רצו אנשי הגו'ינט לאמץ בחורים יהודים למשפחות בארצות הברית, לא רצינו לעזוב בגלל שהקבוצה היא כמו האחים שלך.

איכשהו הייתי שם כמה חודשים, הישוב בארץ לא רצה לתת אישורי כניסה לארץ, אבל רצו להביא אותנו, מאיטליה, את הילדים לארץ ולכן קיבלנו את אישורי הכניסה לארץ

עלינו לארץ באונייה הקנדית פרינסס קטלין בנמל ברי בדרום איטליה 600-700 ילדים לארץ ישראל ב- 20.11.45

כשהגענו לארץ הלכתי עם חברי לגבעת השלושה שם הייתי אולי שנה, לא הרגשתי שלם עם עצמי שם, זה לא הבית שלי, אני לא יודע את השפה אולי קצת עברית, מי ישכיר לי בית.

דבר ראשון הלכתי רק למקומות שבהם היה אוכל, עבדתי במושב והייתי שמח והייתי אצל בני דודים, לאחר מכן אמרו לי ללכת לעיר לעבוד בבניין ,אני ילד בן 15 וחצי יש לי את הכוח לסחוב לבנים למעלה

. לכן החלטתי להתגייס לפלמ"ח שם חיים חפר אמר לי:לך קצת הביתה תתבגר קצת, כך הוא אמר לי

מלחמת השחרור פרצה ב- 20 בנובמבר, וכבר בספטמבר הייתי מגויס לפלמ"ח, הלכתי לקורס הראשון של הפלמ"ח ונלחמתי בחטיבת הראל של הפלמ"ח כחובש קרבי אחר כך עברתי לגוש עציון שם היה סגור, ואז העבירו אותי לבית ערבה ואז לסדום, שם היינו 8 חודשים ונלחמנו בקריית ענבים

חזרתי מסדום והלכתי לקצת זמן אצל החברים בגבעת השלושה ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה, לחזור לסדום, חברים שלי אמרו בוא תרד איתנו לנגב.
וירדתי לנגב שם עבדתי במקורות, שם התקדמתי, והסוכנות משכה אותי ממקורות כדי לבנות ישובים בחבל לכיש.
הלכתי כל פעם לניר עם לחדר אוכל שם תחושת הרצון לשרוד עוד עטפה אותי והלכתי לעבוד בחדר האוכל.
התחתנתי ב- 52, חזרתי לפתח תקווה שם קיבלתי חדר ופעמיים בשבוע באתי הביתה.
עברתי לגור באשקלון במשך 12 שנה שמה השתלמתי ושם נולדו שתי הבנות שלי, לאט לאט למדתי כיצד להיות טכנאי מים והפכתי להיות אחד מהטכנאים של לוי אשכול, שם יכולת לקבל עבודה בפקודה. ועבדתי מספר שנים בסוכנות.

עברתי לגור לאחר מכן בפתח תקווה, עבדתי, והפכתי להיות סב לתשעה נכדים.

Review: [Translation]

Relatives:

Ita Szternfeld

Code: RelatioNet AA BB 11 CC DD
Family Name:Szternfeld First Name: Ita Previous Name: Lifsiz
Father Name: Lizer Mother Name:Hanka
Birth Date: 1892
Town In Holocaust: Lodz Country In Holocaust: Poland
Profession (Main) In Holocaust:עקרת בית
Status (Today): Dead
Death place: Helmo,Lodz,poland Year Of Death:7.1941

Review: Review
Mose Szternfeld
Code: RelatioNet AA BB 11 CC DD
Family Name: Szternfeld First Name: Mose Middle Name: Volf
Father Name: Ezrial Mother Name: Dvora
Birth Date: 1885
Town In Holocaust: Lodz Country In Holocaust: Poland
Profession (Main) In Holocaust: Milner
Status (Today): Dead
Death Place: Geto Lodz Death Reason: רעב Year Of Death: 1942

מסלול חייו של יהודה שטרנפלד

מפעל חייו של יהודה מ-במבילי

תמונות מהמסע לפולין 17-24.10.06

נצר אחרון- relationet

סיור וירטואלי בלודז היהודית

נצר אחרון

2006-10-16T12:51:00.000-07:00

נצר אחרון

יהודה שטרנפלד הוא יוזם ומקים פרויקט נצר אחרון- מפעל הנצחה לניצולי השואה שכל משפחתם נרצחו ובאו ונלחמו במלחמות ישראל, ונהרגו בקרב.
יהודה שטרנפלד הוא ממקימי יער המגינים בעמק איילון שם חקוקים בסלע כל שמותיהם של 476 חללי צה"ל שנפלו במלחמת השחרור, שםנחנכה האנדרטההמרשימה בעצרת מרשימה שקיימו ק.ק.ל ומשרד החינוך .
יהודה שטרנפלד הוא ממקימי אנדרטת נצר אחרון בהר הרצל, ומקים השביל המחבר בין הר הרצל ליד ושם "משואה לתקומה".
יהודה שטרנפלד במהלך הפרויקט שלו עבד עם בתי ספר שונים כמו: בית הספר עמל ב' פ"ת, ו- 100 בתי ספר נוספים, אשר כל בית ספר אימץ חלל וחיפש קרובים לחללים ולחללי נצר האחרון.
יהודה שטרנפלד הדליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2000, והסיר את הלוט של אנדרטת יער המגינים והשביל המחבר בהר הרצל.
כיום פרויקט נצר אחרון משותף לפרויקט לחקר ניצולי השואה ומלחמת העולם השנייה Relationet, פרויקט זה מחפש קרובים לניצולים ולחללי נצר אחרון, ונותן שער וחלון הזדמנויות קצר מאוד לחקר והכרה של נושא השואה מעדות ראשונית של הניצולים.
בבתי הספר ברעננה ובערים נוספות נערכת חקירה של חללי נצר אחרון ולימוד על כל אחד ואחד, באמצעות מחקר ובאמצעות האינטרנט.
ברעננה בנוסף לאנדרטאות הקיימות ביער המגינים ובהר הרצל הוקמה אנדרטת זיכרון בעיר רעננה ובקרוב מאוד גם בעיר פתח תקווה.

פרויקט זה החל בפתאומיות גמורה, רצון רב, נחישות, ושאיפה רבה לנשוא ולזכור את אותם חללים שנלחמו על ההגנה על מדינתנו, ללא ידיעת השפה, ללא משפחה, ללא זכר, ומתו במערכה.
"כי במותם ציוו לנו את החיים".

פרויקט נצר אחרון-

נכדתי חזרה מפולין עם החברים שלה מכפר סבא שחזרו מפולין, הם ערכו עם המשלחת שלה הצגה מפולין שבה ערכו טקס של שלושה דורות סבא,אמא והנכדה, ואחרי זה כבר נשברתי, אני צריך לעשות משהו.

הייתי ביום אזכרה לחללי צה"ל בשנת ה- 50 למדינת ישראל, רפול היה דברן גדול 2 דקות היו בשבילו דבר גדול.

והוא אמר במילים שלו: כאן בבית הקברות ובבתי קברות אחרים קבורים בחורים שבאו מהשואה,להילחם במלחמת השחרור ונפלו ואין מי שיגיד עליהם קדיש. מה הייתי צריך לעשות שומע, והמ"פ חבר שלי שעמד לידי נתן לי מכה בצלעות ואמר לי "יהודה אתה אחד מהם, אתה צריך לעשות משהו", אני חשבתי מה לעשות בן אדם שחי 52 שנים בארץ, אני אחד מהם ואמרתי לו אתה יודע מה אני אעשה משהו.

הלכתי הביתה, ואמרתי מה אני אעשה, אכתוב, היה לי חבר שהוא פרופסור לתנ"ך פלמחניק רציני לא כמוני ואני הלכתי עליו ואמרתי לו:" שרגא אני רוצה לכתוב מכתב לפלמח ואמרתי לו שהוא יכול לכתוב יותר עדין מבחינה ספרותית ותשלח לי בדואר".

שלחתי את המכתב הזה לשייקה גביש, וחיכיתי לתשובה, ולאחר מכן קיבלתי טלפון מרפול שהיה בצפון אסיה ואמר לי שבאמת צריכים לעשות משהו, ואני אמרתי שלחתי מכתב לשייקה גביש, והוא אמר לי: "תתקשר אליו, תגיד לו רפול אמר".

אני בא לשייקה גביש לא לבד, דברים גלויים בעיניים וישבנו שלוש שעות, אמרתי לו תן לנו אבן ונרשום עליה שמות יוצאי שואה, הם שריד אחרון על למשפחתם כי אין להם משפחה, כלום , אין מי שיגיד להם..

פגשתי את רפול, והוא אמר לי ללכת למשרד הביטחון ולהוציא את הרשימה הגולמית של ההרוגים.

וכשקיבלתי את הרשימה קיבלתי את שוק חיי, התרגשתי ובכיתי ולא הבנתי מה אני עושה עם זה רציתי להנציח 5 אנשים וקיבלתי 476 אנשים.

מנהל בית הספר עמל ב' שמעון גירנהוז שאל אותי למה הפנים האלה יהודה, הראתי לו את הרשימה והוא אמר לי,
"יהודה אתה יודע מה אתה מחזיק ביד? " ואני אמרתי לו זו רשימה של חיילים שנפלו במלחמת השחרור שקברו אותם וזהו והוא אמר לי "יהודה אתה מחזיק את הציונות".
הוא אמר לי היום 15 באוגוסט, השנה הייתה אז 98 , וב- 20 לאוגוסט יש לי פגישת מורים אני אעלה את הרעיון הזה בפגישה.
והוא עולה אליי ב- 11- 10 בלילה שמעון עולה בפנים אדומות ואומר לי, "אל תשאל מה קרה? ", ושאלתי מה קרה?, העלתי את הרעיון ו- 120 ידיים הרימו, ואמר לי נכניס הכול לאינטרנט, נחקור.
ואז שלחתי מכתבים לשר החינוך, הסוכנות ומנהלי בית ספר. והמכתב המרגש ששלחו לי היה מהקרן הקיימת לישראל שם ביקשתי לנטוע עץ לכל נופל, והם אמרו לי אתה יודע חשבנו על משהו אחר. שאלתי אותו איפה הוא נמצא הוא אמר ירושלים,שאלתי באיזו שעה הוא מתחיל הוא אמר 8 וחצי ואני אמרתי שאגיע קודם לכן.
אמרתי לו בו עכשיו נדבר ואמר לי שאנחנו רוצים לבנות יער, אמרתי לו שיעשו את זה רק מרשים הוא יקרא לאדריכל גנים שיבנה וימצא את המקום , ובסך הכל התחלתי ביום העצמאות ובאוגוסט שלחתי את המכתבים, ובראשון לרביעי 99 עמדה האנדרטה בלי שמות, שם היה טקס מרשים של 1500 איש, מנהלת המרכז אז נאמה ואמרה שכ- 100 בתי ספר יאמצו כל בית ספר חמישה שמות של נופלים ויחקרו.

מכתב שנשלח ליהודה ממשרד החינוך התרבות והספורט ב- 5.5.1999

מכתב שנשלח ליהודה מק.ק.ל- האגף לחינוך ולנוער ב-15.6.1999

כתבה שנכתבה בידיעות אחרונות על יהודה לרגל הדלקת המשואות ביום השואה שנת 2000

מכתב שכתב חבר ליהודה ב- 14.4.1999

טקס חנוכת האנדרטה
לזכרם-אתר לחללי צה"ל ניצולי שואה
חוזר מנהלת מחוז מרכז-פרויקט נצר אחרון
ירוק ביער-יער המגינים

אחוזת הקבר של משפחת שטרנפלד

2006-10-15T14:09:00.000-07:00

אחוזת הקבר-

מוצאה של משפחתו של יהודה אינה בהכרח בעיר לודז' אלא בעיירה שליד לודז' אוזורקוב Ozorkov משם הגיעו אמו ואביו.
אחוזת הקבר של משפחת ליפשיץ שהייתה משפחה דתית, אשר נקברה בחלקת קבורה בעיירה לודז שם נקברו אנשים עשירים ורבנים, שם נקברו סבו אליעזר ליזר ליפשיץ ואביו סבו ישראל חיים ליפשיץ.
נודע ליהודה על אחוזת הקבר מדבריו של בן דודו הגדול, ויהודה שיפץ את אחוזת הקבר, ניקה אותה והקים בה מצבת זיכרון משפחתית למשפחתו שנספתה בשואה: לאביו, לאמו, לאחיו ואחיותיו.

כחלק מהמסע שלנו לפולין הגענו לבית הקברות בלודז', שם המטרה שלנו הייתה למצוא את אחוזת הקבר שיהודה שיפץ, הגענו לשם רק עם תמונה של החלקה ומספר פרטים, בלי לדעת היכן ואיפה זה, שאלנו את מנהל בית הקברות היכן זה והראינו לו את התמונה, הוא הלך להביא כובע והראה לנו היכן נמצאת אחוזת הקבר,
הלכנו כולנו בהתרגשות רבה כל המשלחת לבית ספרי דרך שער הכניסה של בית הקברות לעבר חלקת הקבורה,
התרגשנו לראות את אחוזת הקבר שעליה יהודה סיפר ותיאר, הדלקנו שם נרות זיכרון והיינו עדים למילותיו שיהודה סיפר לנו.

בנוסף למסענו יהודה סיפר לנו מסיפוריו על משפחתו, מהשיחות עימו והלימוד על אחוזת הקבר של המשפחה יכולנו לבנות אילן יוחסין משפחתי ליהודה, בנוסף על המצבות באחוזת הקבר היו רשומים שמותיהם של סבו של יהודה,אליעזר לייזר ליפשיץ מצד אמו, אביו של סבו של יהודה חיים ישראל ליפשיץ וסבא של סבא של יהודה זאב וולף , רק מעיון בפרטים על המצבה אנחנו יכולים לבנות אילן יוחסין של 3 דורות אחורה, לראות עד כמה משפחתו של יהודה הייתה משפחה דתית, סבו של סבו היה רב, משפחה מיוחסת, מהוררת ומוערכת, ולקרוא את הסגנון הכתיבה על קברי יהודים לפני מלחמת העולם השנייה ובמאה ה- 19 בפולין היהודית.

זאת התמונה שקיבלתי מיהודה לפני המסע והצגתי אותה בפני מנהל בית הקברות היהודי בלודז

מיקום אחוזת הקבר על גבי המפה של בית הקברות היהודי בלודז

אני וחברי למשלחת 5 ליד אחוזת הקבר שיהודה שטרנפלד שיפץ

אלו התמונות שצילמתי כשהייתי ליד אחוזת הקבר
ששופצה על ידי יהודה שטרנפלד בבית הקברות היהודי בלודז

אנחנו בפגישה עם מנכ"ל משרד החינוך מציגים את הפרויקט

מידע על בית הקברות היהודי בלודז

Jewish Lodz Cementery

אושוויץ

2006-10-03T14:05:00.000-07:00

אושוויץ:

מחנה האסירים אושוויץ הוקם בשנת 1941 בידי הנאצים לאסירים גרמנים במערב גליציה שבפולין.

במחנה אשוויץ בירקנאו כל זמן קיומו נרצחו בו כמיליון וחצי יהודים. הקורבנות הוסעו לאושוויץ ברכבות מכל רחבי אירופה. כשהגיעו עברו האסירים מיון ורובם נשלחו למחנה המוות בירקנאו הסמוך לו. שם הומתו בתאי הגזים וגופותיהם נשרפו בכבשנים(קרימטוריום).

באושוויץ הוחזקו קבוע כ200,000 עצורים, שעבדו בעבודות פרך עבור הנאצים. מי שאיבד את היכולת לעבוד הומת.

חלק מן העבודה של האסירים הייתה למיין את החפצים יקרי הערך של היהודים שנשלחו למוות, למיין את שרידי השיער והשיניים של המתים לשם תעשייה, לפנות את הגופות ועוד.

המחנה פעל כארבע שנים, עד לשחרורו בידי הצבא הסובייטי בינואר 1945 .

אין מילים היכולות לתאר במוחשי על המחנה, אין מילים היכולת לתאר את הסבל הרב, הגזל, אין מילים היכולות לתאר עד כמה נשמתו של האדם שיצר את מפעל השמדה זה הייתה יכולה להיות שקטה.

שער הכניסה לאשוויץ 1

שער הכניסה לבירקנאו

אשוויץ היום

גטו לודז

2006-10-03T14:02:00.000-07:00

גטו לודז'-רקע כללי

העיר לודז' תפסה את המקום השני לאחר וארשה במספר היהודים בערי פולין, והיתה גם אחד מריכוזי היהודים הגדולים בעולם כולו.

תושביה היהודים ייצגו במידה ניכרת בייחודן, את שאר יישובי היהודים בשאר שטחיה של פולין.

מבחינת ההתפתחות ההיסטורית, המבנה הכלכלי-מקצועי, תרבותי ואורח החיים של יהדות לודז' השפיעה ונתנה את אותותיה על רוב האוכלוסייה היהודית בכל ערי פולין.

לודז' מרכז האינטליגנציה היהודית:

• דת מתקדמת-ישיבות מהמתקדמות והמפותחות, פסקי הלכה שנותנים את השפעתם על כולם, רבנים ופוסקי הלכה, המשפיעים על האוכלוסייה היהודית כולה.

• תנועת ההשכלה צמחה מתוך לודז'- בתי ספר, מוסדות להשכלה גבוהה ועוד.

• סוחרים ובעלי מלאכה.

• סופרים ואנשי רוח.

• בתי דפוס מפותחים ביותר.

• עיתונות.

• פולטיקה.

התפתחות חיים פוליטית בלודז':

• הקמת תנועות ציוניות.

• הקמת מפלגות ואירוגנים של בני נוער.

• הזדהות עם היישוב היהודי.

• הסתדרות ציונית ענפה.

בית הכנסת ברחוב וולבורסקה

החיים ממשיכים גם בגטו:

הגטו מוקם ב-1940 בגודל של 4 קמ"ר בשכונה הכי גועלית, מסריחה, עם התנאים הכי מחפירים שיש שם הצטופפו בו כ230,000 איש. וגם שם המשיכו היהודים לשמור על צלם אנוש.

• המשיכו לשמור על אורך חיים דתי.

• הקימו בתי ספר והמשיכו ללמוד וללמד.

• הקימו מרפאות ותחנות לעזרה ראשונה כדי לתת מענה רפואי למרות הקשיים.

• הקימו ארגוני צדקה ותנועות נוער.

• ניסו להמשיך בפעילות הציונית.

המצב הבריאותי בגטו לודז':

כ230,000 נפש הצטופפו בגטו, במצב בריאותי קשה מאוד ותמותה רבה ממחלות קשות ורעב.

סיבות התמותה בגטו, מחלות לב, שחפת, תת תזונה, עוני ורעב, תנאים סניטאריים גרועים, כ-14,000 מתו בגטו עצמו.

עבודות כפייה בגטו לודז':

ילדים מגיל 8 הועסקו בגטו בעבודות כפייה בין השאר תפירה, ניקיון, כביסה ועוד. הם הועסקו בתנאי עבודה מחפירים ובשכר ירוד, הרעב והמגפות גרמו לכך שרבים מהם מתו.

בין הממצאים שנמצאו בגטו מצאו מיני קריקטורות של ציירים בהם מצוירים ילדים יהודים עובדים במרץ, הנאצים האמינו שיש בתמונות אלה להאיץ את העבודה ולעודד אותם.

יודרנט- מועצת היהודים:

למועצת היהודים היו שני מישורים בהם הם היו צריכים לתפקד:

מישור ראשון- אנשי קשר עם הנאצים:

• נדרשו לערוך מפקדים על האוכלוסייה היהודית בגטו.

• שלמו את הקנסות לגרמנים מכסף שגבו מהיהודים.

• נתנו חפצי ערך של היהודים.

• היו אחראים על הסלקציה- כלומר מי ישלח לעבוד ומי למחנה השמדה.

מישור שני- תפקיד מנהלי בתוך הגטו:

• פעלו להקלת מצבם הבריאותי והנפשי של בני הקהילה.

• דאגו לפליטים היהודים.

• הקימו מטבחים ומקורות הסעדה.

• הקימו מודות רפואיים.

• הקימו מוסדות לעזרה עצמית.

יו"ר היודרנט – מר חיים מרכדכי רומקובסקי:

בגטו לודז' היו"ר היה חיים רומקובסקי("זקן היהודים") שבין השאר האמין שאם ימסור לגרמנים משלוחים של חולים וזקנים מותשים (משלוחים שנועדו למחנות המוות), הגרמנים יסתפקו בכך ויניחו לבריאים ולחזקים.

אולם, עד מהרה הבינו כולם שלא כך הדבר ושהגרמנים לא נרגעו עד להשמדת כולם, ללא יוצא מהכלל.

• התנהגותו של רומקובסקי, שנויה עד היום במחלוקת, וסביבה מתנהל ויכוח נוקב בציבור היהודי, במדינת ישראל ומחוצה לה, במיוחד נמתחה עליו ועל אנשיו ביקורת מצד מצד חברי המחתרת היהודית שפעלו בגטאות, וכן מצד ניצולי מחנות הריכוז וההשמדה.

עיקר הביקורת הייתה סביב השאלה האם הוא שיתף פעולה עם הכוחות הנאציים?

יש כאלה שמסתכלים על השוני בין רומקובסקי לבין מנהיג היודנראט בגטו ורשה אדם צ'רנקוב שהתאבד כששמע שהולכים לסגור את הגטו וששליחת היהודים לטרבלינקה, ולאחריו גטו ורשה החל להיסגר בשנת 1942, בגטו ורשה הייתה התנגדות ובריחות כמו ארגון אי"ל(מרד גטו ורשה).

רומקובסקי נשאר מנהיגה של גטו לודז' והשאלה היא האם ללא תיפקודו של רומקובסקי בניהול גטו לודז' התעשייתי ובהעדר ההתנגדות בגטו, היה נשאר גטו זה הגטו האחרון?

העיתון היהודי בגטו לודז

רומקובסקי-זקן היהודים

מחנות קאופרינג ולנדסברג

2006-09-23T22:30:00.000-07:00

כשהגרמנים החלו להבין את השיא במלחמת העולם ה- II,

בחודשים יוני- אוקטובר הוקמו 15 מחנות בת המסופחים למחנה דכאו בגרמניה, 11 מחנות לגברים ו- 4 מחנות לנשים, סביב העיירה לנדסברג , כ- 40 ק"מ מדרום מזרח מינכן.

מיקום מחנות קאופרינג על המפה

למחנות אלה הובאו ב- 18 ביוני 1944 המשלוח הראשון מאשוויץ ובו 1,000 אסירים יהודים אשר נועדו לעבוד בפרויקט Ringeltaube(יונת הטבעת), בניית שלושה בונקרים תת קרקעיים ענקיים ליצור המטוס

ME 262, Schwalbe המסרשמיט, מטוס קרב סילוני ששימש את הכוחות הנאציים במערכה במלחמת העולם השנייה.

המסרשמיט היא חברה עצמאית שנוסדה ב 11 ביולי - 1938 , ווילי מסרשמיט עמד בראשה כ- י"ר הדרקטריון ומנהל בפועל.

ה- לשם כך 11 מחנות קאופרינג

שימשו כדי לעבוד בפרויקט חימוש זה ובבניית התשתית לפרויקט(חפירות, בניות)

התנאים במחנות היו תנאים עד מוות, הכוללים תנאי

מגורים בלתי אנושיים, רעב, קור, מחלות מגיפת טיפוס קשה, התנאים היו מאוד חמורים. האסירים היהודים דיברו שפות שונות ולא הבינו איש איש את רעהו. הם דברו בשפות שונות אשמתם שנולדו יהודים.

האסירים בקאופרינג שוכנו בבקתות חימר תת קרקעיות, ושם סבלו מהעדר טיפול רפואי, תת תזונה, עינויים ועבודות פרך.

תצלום אוויר של kaufering7

כשגורשו נטלו מהם את הכול, האסירים היו בלחצים נפשיים עמוקים, פחד גדול, ובכל רגע יכלו להכות בך, להתעלל במשפחותיהם, ברכושם ובכבוד האישי. האסירים היו מותשים ומושפלים והאסירים הושפלו על ידי הגרמנים, כחלק מהשמדת היהודים כליל, "השמדה על ידי עבודה", הייתה התוכנית שהגה כדי לגמור את גזע השרצים.

בסוף אוקטובר 1944 הוחזרו לאשוויץ אסירים שכוחם עבד מהם, "קרמטוריונים קרים", שם נחנקו למוות בתאי הגז.

מנובמבר 1944 החלו האסירים לגווע ומשום תש כוחם ולכן הם נטמנו בקברים המונים באזור לנדסברג/ קאופרינג..

כיום קיימים שרידים של מחנות אלה ועל חורבות מחנות אלה הוקם אתר זיכרון לשואה.

זהו סרט אשר מתאר את יום השחרור של מחנות קאופרינג, החיילים האמריקאים הם ששיחררו את המחנה וגילו את כל הזוועות של המחנה. הסרטון נלקח מאתר www.kaufering.com

This is a movie who described the liberation day of Kafuring camps, this movie was taken from the site www.kaufering.com

לנדסברג אתר זיכרון לשואה

קאופרינג