RelatioNet ST YE 30 LO PO

יהודה שטרנפלד

תקציר קורות חיים:

נולדתי בלודז' 1930 לבית חם, למשה וולף ואיטה שטרנפלד.
היינו שבע נפשות במשפחה: אבי, אימי, שתי אחיותי, שני אחיי ואני.
נולדתי ברחוב שבינטגו יקובה sw.jakuba (יעקב הדתי) 16.

למשפחתי הייתה תחנת קמח שהיינו בשותפות ליד ביתינו, תחנת הקמח הייתה בית גדול של שלוש קומות.
איניני זוכר אם הלכתי לגן ולאחר מכן הלכתי ללמוד בשלוש כיתות.
כשהגעתי לגיל 7 בערך ערכו פשיטת רגל בתחנת הקמח, דודי איבד רגל בתחנת הקמח כשנכנס בגלגל, למשפחתנו לא הייתה קופת חולים שתכסה את הפציעה, ומשום כך אבי היה צריך לתת את כל רכושו לדודי.

לאחר מכן התפרנס אבי בתחנת גריסים קטנה, ובתחנה לקמח מצה עד שנכנסנו לגטו.
ביתנו היה קרוב לגטו ומשום כך כשנכנסנו פנימה לגטו הפכו את ביתינו לבית חרושת לשמן כנראה.
כשנדחסנו לגטו עברו לגור עימנו 20 איש מבני משפחת אימי וגרנו 20 איש בחדרים, בנוסף גרו עימנו אנשים עשירים.
לפני שסגרו את הגטו הגדול אחי עזריאל שהיה בן 18 נסע לביאליסטוק שהייתה בגבול בין רוסיה לשטח הגרמני הכבוש, כולם רצו לביאליסטוק כדי לעזור לעם הפולני הנכבש ומאז לא שמענו ממנו יותר.
כשפרצה המלחמה אחי חיים בן 16- 15 יצא לוורשה כדי להציל את וורשה, כולם הלכו להציל את ורשה ומאז לא שמענו ממנו. כך החלה להצטמצם משפחתי הקרובה.
משפחתנו נכנסה לגטו והרעב התחיל להיות גדול. אבי קיבל עבודה בחלוקת תפוחי אדמה, לחלק מזון, משום שזה היה המקצוע שלו גרנו ברחוב זגיירסקה 76.

רחוב רחוב זגיירסקה - לפני ואחרי הפינוי

רומקובסקי, זקן היהודים, אהב ילדים ומשום כך הוא פתח כפר נוער שקראו לו "מרשין".
הגעתי לכפר הנוער, כפר ילדים כשהייתי בן 10, באותו זמן היה חורף קשה, לא היו דברי הסקה ובלי דברי הסקה לא יכולנו לחיות, הטמפרטורה בחוץ הייתה 30 מעלות מתחת לאפס, קור אימים, כפר הילדים הוקם בסוף הגטו.
לקחו מספר בתים ולכל קבוצה בנו בית.
למעשה לא היו לנו אמצעים לחימום, משום כך הלכתי לפרק גגות של בתים פולנים.
בפולין כשבונים בית על בגג שמו אדמה ואז עצים ושוב אדמה ועצים כדי לבודד. הבתים הפולנים היו רכוש גרמני וכל מי שגנב רכוש גרמני מקבל תלייה לכן פירקתי את הגג והבאתי את העצים שפירקתי וחיממתי אותם במשך שעתיים כדי שיהיה חם וכדי שהילדים יוכלו להירדם.
בנוסף לא היה אוכל ולכן גנבנו ירקות מחלקות אדמה של היודנראטים, כל יודנראט קיבל אדמה, ומשם גנבנו כרוב וכל ירק שהיה. בצורה כזו העברנו את החורף הכבד,ובקיץ המצב היה יותר טוב.
כשהייתי בן 10 וקצת אני הייתי אחראי להביא מהמטבח איזו חתיכת לחם מרוחה בקצת דבש ותה עם מים חמים, ובארוחת צהריים חילקו מרק.
כשהיינו במחנה לימד הרבי, אותי זה לא עניין,לא באתי כדי ללמוד, מה שעניין אותי הוא האוכל, תמיד חשבתי רק על חשיבות האוכל כדי לשרוד.

מרישין-

marysin

התחלתי לשמוע שמועה מפה ועד העולם הזה שהולכים לקחת ילדים מהגטו, משום כך כל ילד שהייתה לו משפחה חזר למשפחתו, ואני חזרתי למשפחתי, המשפחה הייתה יותר חשובה לי מאשר האוכל.
כשחזרתי ממחנה הנוער ראיתי את ביתי כל המזרונים היו על הרצפה, ומיטות העץ העבה שהיו לנו היו כשרידי עפר כי שרפו אותם.

קיבלתי הודעה כדי לעבוד בבית חרושת שבו עושים מפרזנטים תרמילים לגרמנים שם עבדתי קרוב לשנה, קיבלתי שם את המרק היומי וזה מה שהצליח להחזיק אותי.
אבי קיבל עבודה לאחר שהצטיין בלחפור בורות במקום שבו מחלקים מזון, פרודוקטים.
הוא קיבל הקצבות של כ-30 תפוחי אדמה, קמח, שמן וכו' לחלוקת מזון.
אחד הדברים החשובים שהיו לי בגטו הייתה המשפחה,

חום המשפחה שהיה יותר חשוב מאוכל שכשאבי עבד בחלוקת מזון, צורה זו הפכה את המשפחה למלוכדת.

במאי 1942 מת אבי ולאבי נתנו כבוד למת, לקחו את גופתו לבית הטהרה ואז קברו אותו בבית הקברות, לעומת אנשים שלא היו להם משפחות שנפלו ברחובות ומתו ולא היה מי שיקבור אותם.

חלקת הקבורה של הגטו בבית הקברות במרשין

אני קיבלתי את מקום העבודה של אבי להיות שליח של מזון.

השליחות לא הייתה כמו היום שהיו טלפונים ופלאפונים, הייתי צריך לתלות ולחלק מודעות בעזרת טוש במשך תקופה של שנתיים וחצי.
באותה שנה אוגוסט 42 ערכו אקציה, באותו זמן אני ואחותי עמדנו בתור כדי לקבל תפוחי אדמה, אמרו לנו לא לחזור הביתה. כשחזרנו הביתה יום למחרת, שום דבר לא היה, הבית היה ריק, את אחותי ואת אימי לקחו, ואני ואחותי למזלנו לא נלקחנו.

גירוש יהודים מגטו לודז לחלמנו 1942

יום למחרת האקציה הלכנו בבוקר לעבוד כרגיל, משום שהעבודה הייתה המרק, המזון כדי שנוכל לשרוד, וכך נמשכו החיים שלי בתוך הגטו.
בתוך הגטו נשארו בסך הכל אני, אחותי, דוד שהיה לו ילד ואשתו.
כשחזרנו מהעבודה אם יכלתי להתרחץ רחצי את פניי בעזרת קצת מים, והבילוי היה לראות את המשפחה ולחזור, לשהות איתם את קצת הזמן, ולחזור, לפעמים היה חימום ולפעמים לא.
מציאות זאת החזיקה אותנו עד אוגוסט 44.

אז באוגוסט הייתה שמועה שהרוסים מתקרבים, ושרוצים להעביר את המפעלים למקומות אחרים.
ואז בסופו של דבר נלקחנו אני ואחותי ברכבות לאשוויץ.

שם באשוויץ ברמפה מנגלה ערך את המיון, ושם היה שביל קטן ליד הרכבת, אנחנו הגענו בלילה לאשוויץ, פתחו לנו את הדלתות והוציאו אותנו בצעקות,נביחות כלבים, לחץ ובפחד רב ושם העמידו אותנו.
הסתכלתי וראיתי שאשוויץ לא כזאת גדולה כמו שתיארו אותה.
כשהגענו לאשוויץ נכנס בחור לודז'אי שקראו לו מוישה חוסיד שאמר מילה אחת שאני זוכר: "מתחת לשמונה עשרה אף אחד לא חי פה".
כשעברתי ליד מנגלה ברמפה ראיתי שרוב הנערים ששאלו מה גילם, אמרו שהם בני שמונה עשרה וקיבלו סתירה, אני אמרתי שאני בן 17 ואיך שהוא עברתי את האקציה, ומאז לא ראיתי את אחותי.

אנחנו על הרמפה במחנה ההשמדה אשוויץ בירקנאו 20.6.2006

כשנכנסנו לאשוויץ נכנסנו לצריפים של סוסים,בעיקרון את צריפי הסוסים חיממו את הצריף בצריף שלנו לא היה שום אמצעי.
אצל הגרמנים היה חוק שבשעה 5 בבוקר זורקים את האנשים מן הצריפים, וכך הם עשו.
בצריף שלנו עמד איש הזונדרקומאנדו שהתחיל לנאום ואמר: "חברה תתנו את הדברים הקשים את הדברים הרכים", מה שחשב בחור זה היה על הברילאנטים והכסף זר כל הרכוש להוציא החוצה, אם לא מי יודע מה יהיה, והאנשים נתנו לו את מה שהיה להם.

כשהיינו בצריף קיבלנו רק סמרטוט, גופיה דקה,מכנסיים, ישנו על הרצפה,לא על דרגשים ולא היו מזרונים,ושמיכות ובאוגוסט היה בפולין קור אימים, שעה חמש בבוקר, לכן כדי להתחמם הייתי צריך לסחוב סמרטוט על הרצפה כדי להתחמם.

צריף שבו ישנו על הרצפה במחנה ההשמדה מידאנק

כשנזרקנו החוצה לא היו תנורים משום כך ראיתי בבוקר מעגלים של 500 איש ובו כל אחד חימם את השני כדי שיהיה חם, מה שהיה הכי גרוע הוא מישהו שלא הצליח להיכנס פנימה כי בחוץ היה קר ושם התחממו , במשך שעתיים עמדתי וראיתי עיגולים של 40-30 אלף איש במשך שעתיים, ולא יכולתי לזוז לכן עמדתי במקום,כל אחד ניסה להידחס בשני , זה היה החימום של חמש לפנות בוקר.
מדי יום בתוך המחנה היו אקציות בנוסף לאקציה ליד מנגלה.
האוכל היה דל מאוד, וכשהביאו אוכל הביאו לצריף 40-30 כיכרות לחם בשמיכה, בן דודי המבוגר אמר לי: "לייב(יהודה), תסתכל לחם" ואז קפצתי ותפסתי לחם, אילו היו רואים אותי היו תופסים אותי. לא נשאר לי כלום ביד, וכולם קפצו על הלחם כמו עכברים שתופסים ובורחים .
אני הייתי ילד קטן ואף אחד לא לקח אותי לעבודה, ורציתי לצאת מאשוויץ, רציתי לדעת איך יוצאים, כל יום בוחרים אנשים לעבודה, ואני הייתי בסך הכול בן 14- 14 וחצי אבל נראתי בן 10 אכשיהו.
הייתי באשוויץ בירקנאו במשך שלושה שבועות, וכל יום היה הפחד שיקחו אותך. בלילה היית רואה את העשן מהארובה, לא ידעתי מה עושים שם , לא ידענו שיש שם משרפות, והזונדרקומאנדו היו אומרים: "עולים לשמיים, ארובה לעלות לשמיים", הרגשנו את הריח.

איכשהו נכנסתי לטרנספורט ועזבתי למחנות דכאו.
הגעתי לאחד המחנות של דכאו, שם אנחנו צריך להיזהר לא להביא מחלות 21 יום(ימי טוהר),

עבדתי שם לא יודע חודש ימים עד שחיסלו את המחנה בסוף.העבירו אותי ממחנה למחנה ולמחנה ששם היה הכי גרוע היה תמותה, במשך 3 חודשים 800 מתו איש חצי מחנה

ושוב ב-20 לרביעי קראו לי ורשמו אותי והיה חורף קר וכדי שיהיה לי חם שמתי סמרטוט על האוזניים.

בסילבסטר הרי כולם שיכורים, הגרמנים, ועוזריהם הוולסטוצים חגגו ,השתכרו, רצו שעשועים, קראו לי עם המספר ונתנו לי 25 על התחת, מ- 25 על התחת לא יוצאים חי ולא פתחתי את הפה, אמרתי להם: "תרביצו כמה שאתם רוצים", חברים שלי תפסו אותי, ניקו אותי, שמו לי קומפרסים, והגרמני אמר לחברים שלי להביא לי חצי לחם וחצי פרוסת נקניק. את המחנה חיסלו ומי שהוביל אותנו לעבודה היו חיילים בני 65 , ולקחו אותנו לדכאו, בדכאו, בשם בדכאו היינו שלושה שבועות. יום אחד לקחו אותנו לעבודה במינכן, ובנות הברית פוצצו את הרכבת וברכבת היו בלות(ערימות) של טבק, ומה אני עשיתי ברגע שאני רואה את זה, לקחתי כמה עלים ושמתי על הבטן אולי זה יתן פעם אוכל. הביאו אותנו למחנה נידלוף ושם קבילתי טיפוס ומשום כך הביאו אותי בחזרה לקאופבריין, כדי לגמור את החיים.

מחנה דכאו

שם בקאופבריין היו הרבה רוסים והם הרגישו שיש לי טבק, והם אמרו לי:"דוואי טבק(תן טבק)", ומה אני יכול להגיד להם תביאו אוכל והם אמרו אין בעיות, הם הביאו לי בשעה 2 קציצות ואני מסתכל על זה ואומר לחברי ינקל ששכבנו זה ליד זה: "ינקל אל תאכל", הוא אמר לי: "אל תיגע בזה", פתחתי את הבטן ונתתי להם את הטבק, ואמרתי מחר ממילא יעשו מאיתנו קציצות.

וכך הצלחנו באיזו שהיא צורה לשרוד עד ה- 20 לאפריל, כשהאמריקאים נכנסו לרנספלד ושחררו את המחנה.

המלחמה לשרוד עוד לא נגמרה, האמריקאים הביאו אותנו לבית של גרמנים שם שקלתי 26-28 קילו, שק עצמות, הייתי מאוד רעב וכל מה שנתנו לי לאכול אכלתי, שם היה רופא יהודי מארצות הברית שנתן הוראה לא לאכול דברים שומניים, וקיבלנו מחלות(דיפטריה).

הבנתי שאין לי מה לעשות שם ילדים לא יכולים להישאר עם מבוגרים.

שמענו שבמינכן הבריגדה, לא ידענו אז מה זה בריגדה, חיילים מארץ ישראל אוספים נערים כדי להביא אותם לארץ ישראל.

פולין באותו זמן, ולא היה מה לחזור לשם ולכן הגענו למינכן ומשם העבירו אותנו לאיטליה לבית הספר בסנטה מריה "אודים", שם רצו אנשי הגו'ינט לאמץ בחורים יהודים למשפחות בארצות הברית, לא רצינו לעזוב בגלל שהקבוצה היא כמו האחים שלך.

איכשהו הייתי שם כמה חודשים, הישוב בארץ לא רצה לתת אישורי כניסה לארץ, אבל רצו להביא אותנו, מאיטליה, את הילדים לארץ ולכן קיבלנו את אישורי הכניסה לארץ

עלינו לארץ באונייה הקנדית פרינסס קטלין בנמל ברי בדרום איטליה 600-700 ילדים לארץ ישראל ב- 20.11.45

כשהגענו לארץ הלכתי עם חברי לגבעת השלושה שם הייתי אולי שנה, לא הרגשתי שלם עם עצמי שם, זה לא הבית שלי, אני לא יודע את השפה אולי קצת עברית, מי ישכיר לי בית.

דבר ראשון הלכתי רק למקומות שבהם היה אוכל, עבדתי במושב והייתי שמח והייתי אצל בני דודים, לאחר מכן אמרו לי ללכת לעיר לעבוד בבניין ,אני ילד בן 15 וחצי יש לי את הכוח לסחוב לבנים למעלה

. לכן החלטתי להתגייס לפלמ"ח שם חיים חפר אמר לי:לך קצת הביתה תתבגר קצת, כך הוא אמר לי

מלחמת השחרור פרצה ב- 20 בנובמבר, וכבר בספטמבר הייתי מגויס לפלמ"ח, הלכתי לקורס הראשון של הפלמ"ח ונלחמתי בחטיבת הראל של הפלמ"ח כחובש קרבי אחר כך עברתי לגוש עציון שם היה סגור, ואז העבירו אותי לבית ערבה ואז לסדום, שם היינו 8 חודשים ונלחמנו בקריית ענבים

חזרתי מסדום והלכתי לקצת זמן אצל החברים בגבעת השלושה ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה, לחזור לסדום, חברים שלי אמרו בוא תרד איתנו לנגב.
וירדתי לנגב שם עבדתי במקורות, שם התקדמתי, והסוכנות משכה אותי ממקורות כדי לבנות ישובים בחבל לכיש.
הלכתי כל פעם לניר עם לחדר אוכל שם תחושת הרצון לשרוד עוד עטפה אותי והלכתי לעבוד בחדר האוכל.
התחתנתי ב- 52, חזרתי לפתח תקווה שם קיבלתי חדר ופעמיים בשבוע באתי הביתה.
עברתי לגור באשקלון במשך 12 שנה שמה השתלמתי ושם נולדו שתי הבנות שלי, לאט לאט למדתי כיצד להיות טכנאי מים והפכתי להיות אחד מהטכנאים של לוי אשכול, שם יכולת לקבל עבודה בפקודה. ועבדתי מספר שנים בסוכנות.

עברתי לגור לאחר מכן בפתח תקווה, עבדתי, והפכתי להיות סב לתשעה נכדים.

Review: [Translation]

Relatives:

Code: RelatioNet AA BB 11 CC DD
Family Name:Szternfeld First Name: Ita Previous Name: Lifsiz
Father Name: Lizer Mother Name:Hanka
Birth Date: 1892
Town In Holocaust: Lodz Country In Holocaust: Poland
Profession (Main) In Holocaust:עקרת בית
Status (Today): Dead
Death place: Helmo,Lodz,poland Year Of Death:7.1941

posted by Chen Maor @ 2:32 PM